בן יוספה ומרדכי. נולד ביום ב' בטבת תשל"ה (15.12.1974) בבית החולים "הדסה עין כרם" בירושלים. אח צעיר לאריאל, אח בוגר לחמוטל ונועה. תינוק יפהפה ששבה את לב כולם בעיניו התכולות ושערו הבלונדיני. "לא שבענו מלהסתכל וליהנות מתלתלי הזהב שלך, מהחיוך המשגע, מטוב הלב וטוב השכל. כל כך היינו מאושרים איתך," נזכר אביו.

איתי גדל והתחנך בירושלים. ילד יפה תואר, חכם וחייכן, שקט וסבלני – מקור גאווה ונחת להוריו. כינויים רבים היו לו, והאהוב עליו מכולם היה "בבילה". אביו בחר לכנותו "איתי קשישא" כהערכה לחוכמת הזקנים שניחן בה, כושר ההתבוננות ועומק ההסתכלות שהפתיעו והפעימו בכל פעם מחדש.

רק שנה וחודש הפרידו בינו לבין אחיו הגדול, אך שני הראשים הבלונדיניים היוו יחידה אחת, בלתי ניתנת להפרדה. הם התנהגו ונראו כתאומים, היו החברים הכי טובים ועשו הכול ביחד. "צמד-חמד משגע הייתם," כתבו הוריו, "איזו אהבה והבנה שרתה ביניכם." וחברת המשפחה העידה: "לא היה לכם צורך באנשים נוספים, למרות שהיו לכם המון חברים! כגוף אחד פעלתם בתוך היחידה המשפחתית הכה חמה וכה אוהבת וכה מיוחדת."

איתי החל את לימודיו בבית הספר היסודי על שם יהונתן נתניהו שבשכונת רמות. כבר בכיתה א' בלט בתכונותיו הבסיסיות – ילד עם נשמה נדיבה, ילד של נתינה ללא תמורה, ילד אוהב אדם שרק ביקש לרַצות ולהיטיב עם הזולת. לא אחת, בזמן ארוחת עשר, כשהתברר שאחד התלמידים שכח להביא כריך, היה הראשון להתנדב ולהציע לחלוק את ארוחתו. "מן הרגע הראשון שנחו עיניי עליו ראיתי ילד יפה עם עיניים בורקות ופנים מאירות," כתבה שולי, המחנכת בכיתות ג'–ד'. "לימים הבחנתי שאיתי הוא ילד כליל יופי לא רק בחיצוניותו – אלא בעיקר בפנימיותו."

יושרתו הפנימית ונאמנותו חסרת הפשרות לחבריו חיבבו עליו את כל ילדי הכיתה, וגם ילדים מכיתות אחרות ביקשו את קרבתו. בחצר, בהפסקה, כל אימת שהתגלעו מחלוקות בין הילדים, דאג להפריד, לפשר ולהשכין שלום – והכול ברוח טובה, בנועם ובתבונה. "זכות גדולה נפלה בחלקי ללמד את איתי הטוב, החכם ושובה הלב," סיכמה המחנכת, ורשמה בתעודתו את ההערכה: "משכין שלום בין חבריו ונותן מפיתו לאחרים". גם שאר המורים העתירו עליו דברי שבח כגון "הלוואי ירבו כמותו בבית ספרנו".

איתי היה תלמיד חכם, חרוץ ושקדן. הצטיין בלימודיו, ובעיקר אהב את השפה הערבית: קרא עיתונים וספרים ערביים ובנה בקפדנות מילון של מילים חדשות. אביו סיפר כיצד באחד מימי כיתה ד' חזר הביתה מלא גאווה ואושר על כך שהתמנה ל"מזכיר המורה לערבית".

כשעלה לכיתה ז', הובילו אותו נתוניו הגבוהים להמשיך את לימודיו ב"ליד"ה" – בית הספר התיכון שליד האוניברסיטה בגבעת רם – חממה יוקרתית שאפשרה לו ללמוד במסלול התמחות בשפה הערבית, למנף את כישוריו ולצעוד קדימה בנתיב בו בחר. הוא זכור כנער טוב לב, יפהפה וחכם, בעל עיניים סקרניות וחיוך מאיר, אופטימי בלתי נלאה. גם כאשר שבר את הרגל ומסביבו כולם טרחו ודאגו, חייך בנעימות והרגיע בהומור אין-קץ רצוף ברצינות תהומית.

את לימודיו סיים בהצטיינות ועם טעם של עוד. בתום הבחינות אורגנה לכיתת דוברי הערבית נסיעה למצרים – חוויה מופלאה, ייחודית ובלתי נשכחת. "כששבת," כתב אביו, "ירדת מהאוטובוס ובחיוך מבויש הצגת את אהבתך הראשונה יפעת, אהבה שנבטה דווקא מכל המקומות ב'הילטון' קהיר. ממש מזרחן מהסרטים..."

איתי התגייס לצה"ל ביום 13 בינואר 1993, ושירת בחיל המודיעין. עוד בטירונות התגלו מידותיו התרוּמיות, כישורי הארגון וההובלה ויכולת התפקוד המופתית. כך, באופן יוצא דופן, ועל דעת מפקדיו וחבריו, נבחר לשמש חניך תורן במשך כל התקופה.

בתום הטירונות יצא לקורס מודיעין בבסיס "גלילות". מפקדיו זיהו את הפוטנציאל הגלום בו, ולאחר מיון קפדני והכשרה ממושכת ויסודית ייעדו אותו ליחידה מובחרת בחיל המודיעין. תיארה אהובה, ידידתו ושותפתו לתהליך ולמחלקה: "העברנו תקופה לא מבוטלת בחדרון קטן: לומדים, נבחנים, מחכים לרגע שנהיה 'ראויים'. בחדרון הזה, נרקמה החברות בינינו. שם הבנתי שהרווחתי חבר אמת לכל החיים. איתי היה בשבילי אוזן קשבת, עוגן, בית. הייתה לו נקודת מבט ייחודית על העולם: אופטימית, אידיאליסטית, מכילה ומקבלת. בוגרת. הוא גרם לי לחשוב אחרת על סיטואציות."

עם סיום ההכשרה המפרכת הוצב איתי ביחידה המיוחדת והמסווגת, ולא היה קץ לאושרו. בלט כחייל משכמו ומעלה – רציני ומסור, בעל יכולת הבנה וניתוח יוצאת מגדר הרגיל.

בצד חתירתו לשלמות במישור המקצועי נהנו חבריו מחוש ההומור, מהחיוך הנצחי, מהצחוק המתגלגל, ובעיקר מהלב הענק – "לב גדול שבטבעיות מעניק לסביבה את שהיא צריכה" – נאמר עליו, ומפקד היחידה העיד: "טוב ליבו, חוש ההומור שלו וחיוניותו גרמו לכולנו לאהוב אותו."

חברים תמיד היו חלק משמעותי בחייו של איתי, בכל המעגלים שהשתייך אליהם, והוא אהב אותם בכל ליבו – בטוטאליות, בהתמסרות אמיתית, טהורה וכנה, ובלי טיפה של צביעות. "לאיתי הייתה רק חולשה אחת," העיד מפקדו, "הוא היה טוב מדי. תמיד התנדב לעזור." באחד הקורסים, כך מספרים החברים, ויתר על התואר "חניך מצטיין" למען חבר שעקב מצבו, נזקק לכך יותר ממנו.

בעקבות חוות הדעת המרשימות וההערכה הרבה ליכולותיו החליטו מפקדיו לשולחו לקורס קצינים, במטרה שישוב ליחידה וישמש בה כקצין. את מבדקי הקצונה עבר בציונים גבוהים, אך שמר על צניעות ולא התהדר בכך. הוא כבר חשב קדימה, על העתיד, ועל חלומו הגדול – ללמוד פסיכולוגיה ולפתוח קליניקה יחד עם חברו הטוב.

בהתקרב חג הפורים תשנ"ד התכוננו איתי ואהובה, שעימה חלק דירה בגבעתיים, להזמין את חבריהם מהיחידה לדירתם למסיבת פורים שמחה ומשחררת. יום קודם לכן, ב-24 בפברואר 1994, יצא עם שניים ממפקדיו למשימה בצפון הארץ. היה זה יום גשום וסוער והנהיגה נמשכה שעות ארוכות ובתנאים קשים. בשלב מסוים הציע להחליף את מפקדו בנהיגה עד הגיעם ליעד, וכך עשה. בהגיעם לצומת בית רימון הגיחה משאית מהצד הנגדי, סטתה מנתיבה ופגעה ברכבם. איתי הסיט את הרכב ימינה, ובכך הציל את חיי מפקדיו, ואולם הוא עצמו ספג את עיקר הפגיעה. מעוצמת ההתנגשות קיבל מכה חזקה בגזע המוח וכעבור זמן קצר נפטר מפצעיו.

סמל איתי (בבילה) וינטר נפל בעת מילוי תפקידו ביום י"ג באדר תשנ"ד (24.2.1994). בן תשע-עשרה בנופלו. הובא למנוחת עולמים בבית העלמין הצבאי שבהר הרצל בירושלים. הותיר אחריו הורים, שתי אחיות ואח.

במלאות שלושים לנפילתו, ספדו לו חבריו ליחידה: "לפני שלושים יום נפרדנו כאן מאיתי. נפרדנו מאיתי, והכרנו אתכם: יוספה, מוטי, אריאל, חמוטל ונועה. וככל שאנו מכירים אתכם, כך אנו מכירים יותר אותך – איתי. מבינים את מקור חיוכיך ומקור הרהוריך, את שורשי טוב ליבך, והעין הבוחנת, השואפת לשלמות והטבעיות בה הענקת מעצמך לכול, הן לחבריך שבסביבה והן למשימה החשובה והמרתקת בה נטלת חלק יחד איתנו. אנחנו ממשיכים איתי, ממשיכים ואתה מלווה אותנו. בחדר העבודה בשעות הקטנות של הלילה, במסדרון עם קפה בין הערביים, ובדרכים המובילות לצפון הרחוק. אותו צפון שאת צפונותיו חקרת ובין דפיו דפדפת, אל בין מסתריו הצצת, הצצת ונפגעת! אנחנו ממשיכים, ואילו אתם רק מתחילים. היו חזקים."

איתי מונצח בבית "יד לבנים" בעירו ירושלים. הארגון הפיק אלבום זיכרון המתעד את תחנות חייו ומאגד דברים שנכתבו לזכרו.

כתבה אימו: "איתי בני היקר! לב זהב שתמיד אהב / עכשיו אינו נמצא, עזב. / לב זהב עזב לעד / והשאיר אותנו לבד. / לב זהב שתמיד דאג ושמר, / עזב אותנו, הלך ולא חזר. / שנים חלפו אך הכאב בלב נשאר, / שנים חלפו אך הכאב לא עבר. / איתי, השבתות לא אותן שבתות, הימים לא אותם ימים, / אף חג הוא לא כמו החגים הקודמים. / ... / אתה חלק בלתי נשכח מאיתנו, / דמות להערצה שנזכור כל חיינו. מתגעגעת אליך בן אהוב ויקר."

כתב אביו: "... היית בקושי בן עשרים, כל העולם לפניך. בקושי הספקת לדעת אישה, לתור ארצות, להתנסות בחוויות – כי היית בקושי בן עשרים. נחשפת לסודותיה הכמוסים של המדינה – על אף שהיית בקושי בן עשרים. הספקת להכיר רק חלקים של הלוונט – על אף שכל כולו סקרן אותך כל כך. כי היית בקושי בן עשרים. היו לך חלומות כה רבים, שאיפות ומאוויים, אך הספקת רק מעט – כי היית בקושי בן עשרים. כל העולם ניצב לפניך, רק היית צריך לקטוף את הפירות האסורים והמותרים. ... אתה מעין נוכח-נפקד, נפקד בגוף אך נוכח ברוח עם החיוך הענוג והמבט החכם, תמיד מלווה אותנו מעל, כי היית מיוחד בחייך ונשארת מיוחד במותך."

עוד כתב אביו: "אתה, בבילה, הלכת מאיתנו כל כך צעיר, ובכל זאת השארת חותם על כל כך הרבה אנשים שהכירוך. חרף גילך הצעיר, בלטה אישיותך המיוחדת, החוכמה, טוב הלב הנדיר, היכולת להתחבר לאנשים שונים, היכולת לאהוב. עיניך הכחולות והטובות, עם מבטך החם והחיוך המשגע, כה היטיבו לחבוק ולחמם את כל רואיך וחבריך. כל אלה הפכו אותך לדמות מיוחדת במינה. ממגנטת אנשים רבים אליך שלימים האמינו בך ובטחו בך. ... בבילה אהובי, לעולם תישאר בעיניי עלם חמודות יפהפה. ... לעיתים, מתוך הכאוס האין-סופי עולה דמותך החדה, היפה והבהירה עם החיוך התם, ועיניך מישירות מבטך אליי ואני כולי מתמוסס, נושא ידיי לקראתך, כאילו עוד רגע תשוב ותיפול לזרועותיי... הייה שלום בבילה האהוב, היכן שאתה נמצא. שלך, אבא."

אחיו כתב: "איתי אחי, השארת אותי לבד, ארבע-עשרה שנה לבד. ... החלל הוא אותו חלל. תשע-עשרה שנה של חיים משותפים, של חיים סימביוטיים. אין אריאל בלי איתי ואין איתי בלי אריאל. ... אני עדיין מסתובב ומחפש משהו שאיבדתי, מין תחליף לאח הכמו-תאום שלי. ... אני כל הזמן מדמיין אותך בהרבה סיטואציות בחיים שלי – כשרע לי, כשטוב לי, כשאני מגשים חלום. ... עד היום לא הצלחתי להבין. אני רק רוצה לבכות שוב כדי להרגיש את הגעגועים אליך בעוצמה חזקה."

במלאות עשרים שנה לנפילתו, כתבה דודתו: "איתי אחייני האהוב, כמה צמאה וכמהה אני לפגוש בך שוב כאן, בין החיים. כמה הייתי נותנת כדי לפגוש את החיוך הקסום הזה מאוזן לאוזן, ועיני התכלת עם המבט העמוק והצלול הזה כמו הים. ... אהבת לעזור, היית בן נאמן ואהוב על הוריך, אח לתפארת. כשנולדו אחיותיך, תמיד התגייסת לעזור להן ולייעץ. ... גילית נאמנות נדירה לחבריך, בעל חוש צדק ויושרה נדירים, שומר סוד. ... עברו כבר יותר מעשרים שנה וכמו אתמול אני יכולה לראות אותך לבוש מדים, עלם חמודות יפהפה עומד בפתח. יהי זכרך ברוך."

כתבה אביטל, בת הדודה: "אני מתגעגעת אליך געגוע שאין לו מילים. געגוע מורכב בצורת תהום שנפערה בתוך כולנו עשרים שנה. וגם געגוע פשוט של חיוך. של מי שהיית ונטמעת בי, ילדה בכיתה ה'. געגוע לעולם שבו לא קוברים ילדים בני תשע-עשרה באדמה. אני מרגישה שלמרות שכולנו מתהלכים בעולם כשאביר אחד שלנו חסר, כל אחד מאיתנו מתכתב איתך בדרכו שלו. וכולנו נושאים אותך על צו ליבנו. אוהבת אותך."

כתב חברו גלעד: "מיום עזיבתך את העולם התחלתי לחפש אותך בין החוויות, לנסות למצוא סימנים ממך בכל שעשיתי. דמיינתי שאתה עדיין נוכח ופחדתי לשכוח. השנים חלפו, הזיכרונות השתנו, השאלות גדלו והצורך למלא את החסר העמיק. עם הקמת המשפחה שלי ובעיקר עם לידתם של ילדיי, התחלתי לראות אותך בהם וזיהיתי בכל אחד מהם משהו שלקחתי איתי ממך. היית לי חבר יקר וטוב!"

כתבה תהילה: "למרות שלא הכרנו, מאז ומתמיד יש לך חלק משמעותי בחיים שלי.... הבת דודה הקטנה שכל כך רוצה להכיר אותך מקרוב, ומדמיינת אותך בדיוק כמו שמספרים: עם עיני התכלת הגדולות, הבלורית הזהובה, אצילות הלב והשקט הפנימי שרועם החוצה. ואני מחכה שתלמד אותי קצת מילים בערבית, שתרים גם אותי על הכתפיים, ושאולי נחלוק ביחד חוויות על מטופלים בקליניקה. איתי, בלי להכיר אותך, גם אני מרגישה שאתה חסר. בעצב, בשמחה, בארוחות חג משפחתיות ... ואני אמשיך להצמיד את הקונכייה, להיזכר בך מתוך אוניית הזיכרונות שממשיכה לנוע במצולות ולגלות עוד קצת ועוד לשמוע מי חלמת להיות, מה רצית לעשות ועל מה שכן הספקת לחוות. ואני בטוחה שעד שתחזור אני אמשיך להתגעגע..."

איתי מונצח באתר קהילת המודיעין בגלילות, ובפינת הנצחה בבית הספר ליד"ה בירושלים, שבו למד.